במקרים רבים נופלים פגמים בחפץ המושכר באמצע תקופת השכירות. סוגיה זו מסתעפת למספר הלכות שונות ומגוונות. בדיני התשלומים במקרים אלו נדון במאמר שלפנינו
קלקול בשכירות כלים
שאלות: קבוצת מטיילים שכרה אוטובוס לנסיעה לאזור ים המלח. לאחר כמה דקות של נסיעה הפסיק המזגן לפעול. הנוסעים הזיעו וסבלו במשך כל הנסיעה ולאחר יום הטיול טענו שאינם צריכים לשלם את מלוא הסכום שעליו התחייבו. האם הדין עימם?
משפחה יצאה לטיול רכיבה על סוסים. באמצע הדרך התחיל אחד הסוסים לצלוע, האם חייב בעל הסוסים להעמיד סוס אחר או שיכול לומר שמזלם גרם וימשיכו לרכוב לאט?
ראובן שכר מכונית מחברו שמעון ושילם מראש על כל זמן השכירות. באמצע הזמן הרכב נגנב (ויש למכונית ביטוח). ראובן דורש משמעון מכונית אחרת להמשך זמן השכירות, ואילו שמעון טוען ש"מזלו של ראובן גרם", מי צודק?
תשובה: כדי לענות על השאלות יש לברר את היסודות העולים מסוגיית שכירות כלים:
א. קלקול החפץ המושכר באמצע השכירות:
א. במשנה בב"מ דף עח. נאמר: "השוכר את החמור והבריקה (התעוורה או שהתליעו רגליה) או נעשית אנגריא (שנלקחה לעבודת המלך) אומר לו (המשכיר לשוכר) הרי שלך לפניך. מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור."
וא"כ מבואר במשנה שאם החפץ המושכר התקלקל באופן שעדיין ניתן להשתמש בו, אע"פ שהשימוש פחות נוח, חייב השוכר לשלם את כל דמי השכירות מפני שמזלו גרם.
הנתיבות (סי' שי ס"ק ג) חידש שאף במקרה שבהסכם השכירות נקבע שהתשלום יהיה לפי מספר הימים שהשוכר ישתמש בחפץ, ומחמת הקלקול בבהמה לקח לשוכר יותר זמן כדי להגיע ליעדו צריך לשלם גם על הימים הנוספים מפני ש"מזלו גרם"!
ובגמ' בדף עט. מבואר שאם שכר חמור לרכוב עליו או להוביל כלי זכוכית והחמור הבריקה חייב בעל החמור להעמיד לשוכר חמור אחר, ואינו יכול לומר לשוכר שימשיך את הדרך עם החמור שהבריקה מפני שיש חשש שהחמור ייפול עם רוכבו או עם הכלים השבירים, ולכן באופן זה נחשב שהחמור אינו ראוי כלל למלאכה שנשכר עבורה, ואם בעל החמור לא יעמיד לשוכר חמור אחר הרי שהשוכר ישלם רק על הדרך שהלך עם החמור.
והיקשה הנתיבות (סי' שי ס"ק ב) מדוע אין המשכיר יכול לטעון שמזלו של השוכר גרם גם כשהבהמה אינה ראויה כלל למלאכת השכירות?
ותירץ שאם הבהמה חלתה באמצע הדרך ואינה ראויה כלל למלאכה אנו תולים שכבר לפני השכירות הייתה תשושת כח ולא הייתה ראויה למלאכה והווי שכירות בטעות.
ולכאורה יישובו קשה שהרי באופן שהבהמה הבריקה: אזי אם שכר לרכיבה יכול לבטל את השכירות ואם שכר להוביל משא שאינו שביר אינו יכול לבטל את השכירות, ולפי דברי הנתיבות שאנו תולים שכבר לפני השכירות הייתה הבהמה רעועה מדוע יש חילוק בין אם שכר למשא או לרכיבה?
ב. נעשה אנגריא:
במשנה (לעיל) נאמר שאם החמור נעשית אנגריא אומר בעל החמור לשוכר "הרי שלך לפניך", ואינו חייב להעמיד לו חמור אחר.
ובגמ' (עח:) אמר שמואל "בין אנגריא חוזרת ובין אנגריא שאינה חוזרת: אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו (המשכיר לשוכר) הרי שלך לפניך, ואם לא בדרך הליכתה ניטלה חייב להעמיד לו חמור אחר."
ונחלקו הראשונים בהסבר דברי שמואל: לדעת רש"י (שם, ד"ה בדרך הליכתה) מדובר במקרה שפקידי המלך נוטלים את החמור לצורכם עד שמוצאים חמור אחר, ובמקרה שפקידי המלך לוקחים את החמור לאותו כיוון שהשוכר הולך הרי שמזלו גרם והוא צריך להתעכב ולהתלוות אליהם עד שימצאו חמור אחר ויחזירו לו את חמורו, אולם אם הפקידים הולכים בכיוון הפוך מכיוון הליכת השוכר אינו צריך להתלוות אליהם, ובעל החמור צריך להעמיד לו חמור אחר.
גם לדעת ר"ח (הובא בתוס' ד"ה אם) מדובר במקרה שהמלך נוטל את החמור לצורכו עד שמוצא חמור אחר והנידון אם השוכר צריך להתעכב עד שהמלך יחזיר את החמור, אולם לשיטתו חידש שמואל שבין אם המלך הולך לכיוון שהלך השוכר ובין אם הולך לכיוון הפוך מהשוכר מוטל על השוכר להתעכב עם פקידי המלך עד שיחזירו את החמור מפני שמזלו גרם. רק באופן שפקידי המלך לקחו את החמור מבית השוכר לפני שיצא לדרך יכול לטעון שמזלו של בעל החמור גרם, ובעל החמור צריך להעמיד לו מיד חמור אחר.
לדעת הרמב"ם (פ"ה משכירות) מדובר שהמלך לוקח את החמור ואינו מחזירו כלל ובכל זאת אם נלקחה בדרך הרי שמזלו של השוכר גרם וחייב לשלם שכירות על כל הדרך שמחמתה שכר את החמור, ואף על הדרך שלא הספיק ללכת, מפני שמזלו גרם! ורק אם נלקח החמור מבית השוכר אנו תולים שמזלו של בעל החמור גרם.
ויש להקשות על הרמב"ם מדברי הגמ' שפסקה שאם שכר חמור לרכיבה והבריקה ואינה ראויה למלאכת הרכיבה צריך המשכיר להעמיד חמור אחר ואינו יכול לומר שמזלו של השוכר גרם כמבואר לעיל, וכן אם שכר בית ונפל באמצע זמן השכירות השוכר אינו חייב לשלם על הזמן שלא גר בבית ואין בעה"ב יכול לחייבו לשלם על כל זמן השכירות בטענה שמזלו של השוכר גרם (כמבואר בסי' שיב), וא"כ מדוע כשהחמור נלקח לעבודת המלך ואינו חוזר כלל יכול בעל החמור לטעון לשוכר שמזלו גרם ולחייבו לשלם על כל הדרך?
ויש לומר שכאשר ארע קלקול בגוף החפץ המושכר ואינו ראוי עוד לשכירות אין בעל החפץ יכול לטעון שמזלו של השוכר גרם שהרי הקלקול ארע בממונו של המשכיר ולכן מזל המשכיר גרם, ורק כשארע מקרה שמחוץ לגוף הדבר המושכר כלקיחת החמור ע"י פקידי המלך יכול המשכיר לתלות את האירוע במזלו של השוכר.
השו"ע בסי' שי סעיף א סתם כדעת הרמב"ם, אולם הנתיבות (ס"ק ב) כתב שאם ארע מקרה של הפסד גמור בחפץ המושכר הרי שאנו קובעים שמזלו של המשכיר גרם, שהרי עיקר הנזק נגרם לו, מפני שהשוכר הפסיד רק את זמן השכירות והמשכיר הפסיד את גוף החפץ המושכר, ולכן כשפקידי המלך לוקחים את החמור לגמרי אין השוכר צריך לשלם על הדרך שלא הלך.
ג. חילוק בין "חמור זה" ל"חמור סתם":
הגמ' בדף עט. כתבה שיש הבדל אם הסכם השכירות היה על "חמור זה" או "חמור סתם":
אם הסכם השכירות היה על חמור מסוים- "חמור זה" ומת החמור הרי שהנבלה משועבדת להמשך השכירות ואם יש באפשרות השוכר למכרה ולקנות חמור אחר או לשכור חמור אחר להמשך הדרך רשאי, ואם הנבלה אינה שווה מאומה אין למשכיר שום מחויבות כלפי השוכר, והשוכר ישלם על הדרך שהשתמש בחמור ויחפש חמור אחר להמשך הדרך.
אם הסכם השכירות היה שהמשכיר חייב להעמיד לשוכר חמור שאינו מסוים לצורך דרכו- "חמור סתם" הרי שאף אם מת החמור שניתן לשוכר והנבלה אינה שווה מאומה חייב המשכיר להעמיד לשוכר חמור אחר לצורך המשך הדרך.
א. ונחלקו הראשונים באופן שהבהמה "הבריקה" כששכרה לרכיבה או למשא שביר:
לדעת הטור כפי שאם שכר למשא ומתה הבהמה ואינה ראויה למלאכה שלשמה נשכרה יכול השוכר למכור את הנבלה לצורך המשך הדרך כך כששכר לרכיבה או למשא שביר והבהמה הבריקה ואינה ראויה למלאכה שלשמה נשכרה יכול השוכר למכרה לצורך המשך הדרך.
המ"מ למד (פ"ה משכירות) בדעת הרמב"ם שרק כשהבהמה מתה יכול למכור את נבלתה לצורך המשך הדרך, אבל אם הבריקה השוכר אינו רשאי למוכרה.
הסמ"ע (שם ס"ק ה) תמה על מהלך המ"מ וכתב שהרמב"ם מודה לטור.
הנתיבות (ס"ק ד) באר שהרמב"ם נקט כדברי התוס' (ב"מ עט ד"ה ואם יש) שהמשכיר חייב למכור לצורך השכירות רק דבר שעומד למכירה, ולכן כשהבהמה מתה הרי שנבלתה עומדת למכירה ולכן משועבדת להמשך השכירות, אבל בהמה שחלתה אינה עומדת למכירה ולכן אין המשכיר צריך למכרה לצורך המשך השכירות.
אולם כל זה כששכר "חמור זה", אבל כששכר "חמור סתם" לרכיבה והחמור שקיבל השוכר חלה חייב המשכיר לתת לו חמור אחר במקום החמור שחלה.
ב. שעבוד הנכסים בשכירות "חמור סתם":
נחלקו הראשונים באיזה אופן משתעבדים נכסי המשכיר כשההסכם היה "חמור סתם":
לדעת הרי"ף, הרא"ש והרשב"א נשתעבדו כל נכסי המשכיר להעמיד חמור להליכת השוכר מיד כשמשך השוכר את החמור לצורך הדרך, וכן פסק הדר"מ.
לדעת הראב"ד (הובא בחי' הרשב"א עח. ד"ה עוד) בלי קניין מיוחד לא חל שיעבוד נכסים כלל על נכסי המשכיר, ורק לאחר שעשו קניין מיוחד חל השעבוד על נכסיו.
לדעת הרמב"ם (שם ה"ב), וכן פסק השו"ע (שם סעיף א), גם לאחר הקניין לא השתעבדו כל נכסי המשכיר ולכן אם המשכיר משתמט מלהעמיד חמור אחר השוכר יכול רק למכור את נבלת החמור המת לצורך המשך דרכו ואם הנבלה אינה שווה אינו יכול לתבוע את המשכיר!
הרמב"ן (דף עט. ד"ה ומפרקינן) חידש שאם שכר "חמור סתם" והחמור מת והמשכיר אינו רוצה להעמיד חמור אחר אין השוכר צריך לשלם לו אף על הדרך שהשתמש בחמור!
ויש להקשות שהגמ' כתבה בדף עז. לגבי קבלן שאסור לו לחזור מהעבודה ואם חזר בו "ידו על התחתונה" אבל אין בעה"ב יכול לעכב כל שכרו בגלל שאינו גומר את העבודה, וא"כ מדוע כשהמשכיר אינו מוכן להעמיד חמור אחר יכול השוכר לעכב גם את השכר על הדרך שהלך?
ויש לומר ששונה דין שכירות חפץ מדין קבלנות מפני שדין שכירות חפץ הווי כמכר לכל זמן השכירות ואם המשכיר חוזר בו הרי שביטל את כל המקח, וכפי שבביטול מקח אין המוכר יכול לתבוע שכר על שימוש הקונה בחפץ בזמן שלפני ביטול המקח ע"י המוכר כך אין המשכיר יכול לתבוע תשלום על הזמן שהשוכר השתמש בבהמה לפני שהמשכיר ביטל את השכירות.
אמנם רש"י (על המשנה) חלק על הרמב"ן וסבר שהמשכיר אינו חייב למכור את הנבלה לצורך המשך השכירות אלא יש לו אפשרות לקחת את הנבלה לצרכו ולהחזיר לשוכר את כספו במלואו, ורק אם רוצה לקבל כסף עבור השכירות חייב למכור את הנבלה להמשך הדרך. ולכאורה ה"ה כשהשכיר לו "חמור סתם" אין המשכיר חייב לתת חמור אחר אא"כ רוצה לקבל מהשוכר כסף עבור השכירות.
הנתיבות בסי' שטו (ס"ק א) חידש שאם המשכיר התחייב להשכיר לשוכר "חמור סתם" ולא היו לו חמורים כלל באותה שעה חלה השכירות מפני ששכירות היא חובה שמוטלת על גוף המשכיר ולכן יכולה לחול אף כשהתחייב על דבר שאינו ברשותו! (והסתפק כשהשכיר "חמור זה" ולא היה ברשותו בזמן ההתחייבות אם חלה ההתחייבות, עי"ש)
הערוך השולחן (שם) חלק וכתב שודאי אם בשעה שהתחייב לשכירות לא היה ברשותו אף חמור לא חלה כלל השכירות.
ג. דעת הרמב"ם (שם) שדווקא אם שכר "חמור זה" לרכיבה ומת החמור השתעבדה הנבלה לצורך השכירות, אבל אם שכר "חמור זה" למשא לא השתעבדה הנבלה, וכן פסק השו"ע (שם סעיף ב).
הראב"ד (שם) והטור חלקו וכתבו שלכאורה אין הבדל ובשני המקרים השתעבדה הנבלה, והביאם הרמ"א (שם).
וביישוב דברי הרמב"ם נאמרו שני מהלכים עיקריים, עיין בסמ"ע (ס"ק ט) ובנתיבות (ס"ק ז).
ז. העולה מהנ"ל: קבוצת מטיילים ששכרה אוטובוס לנסיעה לאזור ים המלח ולאחר כמה דקות של נסיעה הפסיק המזגן לפעול, והנוסעים הזיעו וסבלו במשך כל הנסיעה חייבים לשלם את מלוא הסכום שקצבו מפני ש"מזלם גרם" (באופן שהקלקול לא נגרם כתוצאה מפשיעת בעל האוטובוס).
כשמשפחה יצאה לטיול רכיבה על סוסים ובאמצע הדרך התחיל אחד הסוסים לצלוע אזי אין הרוכב צריך להמשיך לרכוב על הסוס מכיוון שיש חשש שהסוס יפילו, ובעל הסוס צריך להעמיד לו סוס אחר או להחזיר את כספו.
כששכר מכונית ושילם מראש על כל זמן השכירות ובאמצע הזמן הרכב נגנב (ויש למכונית ביטוח) לדעת השו"ע והרמב"ם מזלו של השוכר גרם ואינו יכול לתבוע מהמשכיר שייתן לו מכונית אחרת, ולדעת הנתיבות מזלו של המשכיר גרם וחייב להעמיד מכונית אחרת.
